<h1>ספר ערוגת הבושם לרבינו אברהם ב"ר עזריאל רבו של האו"ז — חלק שלישי סימן ס"ט</h1>
<h2>דף כט.</h2>
הקשה ה"ר אפרים ז"ל, דפ"ק דקידושין [כ"ט ע"א] אמרי' כל מצות הבן המוטלת על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות, תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו וכו' למולו מנ' לן, דכת' [בראשית כ"א] וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה, וממאי איצטרי' למעט אשה הלא מצות עשה שהזמן גרמא היא דביום ולא בלילה, ולא פירכא הוא דזמן גרמא לא הוי אלא שהווה פעם אחר פעם זמן אחר זמן דומיא דמצה ושמחה והקהל, ומילה אינה בזמן אחר זמן, אי נמי לא נקרא זמן גרמא אלא [אם] אי אפשר בלא אותו זמן, אבל מילה איפשר שלא תהיה, איפשר שלא תלד ואם ילדה איפש' שימות בליל שמיני.
<h2>דף סח:</h2>
דם ברית, [לשון הפייט]. אדם שיש לו בן מנכרית אין מילתו דוחה את השבת, דאינו קרוי בנו אלא בנה, דתנן בפ"ב דיבמות [כ"ב ע"א], מי שיש לו בן מכל מקו' פוטר את אשת אביו מן היבום חוץ [ממי] שיש לו מן הנכרית ומן השפחה, ובקידושי' בפ' האומר [ס"ו ע"ב] תנן, כל מי שאין לו ולא לאחרי' קידושין הולד כמוה ואיזו זו זו שפחה ונכרית. [שם ס"ח ע"ב] שפחה מנלן, האשה וילדיה וגו' [שמות כ"א] ונכרית מנלן, אמ' ר' יוחנ' משו' ר' שמעו' בן יוחי אמ' קרא [דברים י"ז] כי יסיר (יסיר) את בנך מאחרי וגו' בנך [הבא מישראלית] קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. פי' בספר יראים, הכי משמ' ליה דכת' לעיל מיניה לא תתחתן בם וג' כי יסיר את בנך מאחרי וג', פי' כי יסיר חתנך גוי את בנך מאחרי ובנך מיותר הוא, דהוה מצי למימ' כי יסירנו מאחרי, וכתב בנך מיותר למעוטי ולומ', שבנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה, ולשון בר' רב', יעקב איש כפר נבוריא אורי בצור ואמ' מותר למול בנה של נכרית בשבת, שמע ר' חגי ואמ' ליה תא ולקי, אמ' ליה יעקב, ברנש דאמ' מילתא דאורייתא וילקי את[מ]ה[א] ואמ' ליה ומנן היא מדאוריית', אמ' ליה דכת' [במדבר א'] ויתילדו על משפחות' לבית אבותם, א"ל לא אורת טבות א"ל ומן הן את מודע לי א"ל רב' ואנא מודע לך א"ל כת' [עזרא י'] ועתה נכרות ברית לאלהינו להוציא כל נשים נוכריות והנולד מהם בעצת ה', א"ל מן קבלה את מלק' אותי, א"ל בתורה כת', באיזו תורה, א"ל מההיא דא"ר יוחנן בשם ר' שמע' בן יוחי לא תתחתן בם וג' כי יסיר את בנך מאחרי, בנך מבת ישר' קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. ואפי' נתגייר אינו קרוי בנו לא לפטור מן היבום ולא להזקיק ליבום ולכל דבר. ושפחה נמי, ולדה כמוה ואין קרוי בנו, כמו נכרית, כדתנן בפ"ב דיבמו' ובקידו' בפ' האומ', ואחרי שולדה כמוה אפי' נשתחרר הבן אינו בנו ואינו נימול בשבת, אפי' היא שפחתו וילדה ממנו אינו בנו ואינו נימול בשבת.
והוצרכתי לכתוב שלא יטעה אדם בדברי הגאונים שכתבו הא דתנן ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית, (אמרה) [אמרי] רבוותא, הני מילי שפחה דאחרים דומיא דנכרית דלית ליה קניין בגוה, אבל דידיה לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואיתמ' משמיה דרב נטרונאי גאון הא דתנן וכל מן שאין לה עליו קדושין ולא על אחרי' קדושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה ונוכרית, ה"מ שפחה דאחרים דומיא דנוכרית, דלית ליה קניין בגוה, אבל שפחה דידיה שילדה ממנו בת, אע"ג דלא נקיטא גיטא דחירותא בתו היא דהא אמור רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה חייב משום בתו ואם בא עליה בנו חייב משום אחותו. וחזינן לגאון אחר, דמספק' ליה מילתא, מתוך דבריו נקטינן בהא מילתא לחומרא וחולצת ולא מתיבמת, ולעיניין ממונא נקיטנא לקולא ולא ירית ליה, אבל איהו גופיה לא מזבני ליה יורשין, ואי בעי למינסב בת יש' מצרכינן ליה גט שחרור, ואי קדיש מיקמי גט שיחרור, מצרכינן לה גיטא מיניה, ואי בעי למינס' שפחה לא שבקינן ליה. עד כאן. הנה לכל הגאונים דלא אזלינן לקולא הילכ' אינו נימול בשבת, ויש שפחה שוולדה נימול בשבת, כגון שטבלה עד שלא ילדה לעבדות דיהדות לקבל מצו' שאשה חייבת בהם, דכי האי גוונ' מרבינן לעיניין קרבן בשילהי פ"ק דכריתות [ז' ע"ב], דאמרי' שפחה מנ' לן, דתנו רבנן בני ישר' אין לי אלא בני ישר', מניין גיורת ושפחה ת"ל אשה, מאי וכן שפחה, פשיט', סד"א כי אמרי' כל מצוה שאשה חייבת בה עבד חייב בה וכו', וההיא בטבלה ואחר כך ילדה דאז היא טמאה לידה וחייבת בקרבן ובמצות שהאשה חייבת בהן, מעיניין דנתרבת לקרבן, ולדה נימול בשבת, דתרוייהו סמיכי לאשה כי תזריע וטמאה שבעת ימים [ויקרא י"ב], אבל אם ילדה ואח"כ טבלה אינו נימול בשבת, שנ' אשה כי תזריע וילדה זכר וטמא' שבע' ימים וביום השמיני, כל שאמו טמאה לידה נימול בשבת וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול בשבת. וילדה ואח' כך טבלה אינה טמיאה לידה, דמא' דאמ' בפ"ר אליע' [שבת קל"ה ע"ב] יוצא דופן אין מחללין עליו שבת מהאי טעמ' קאמ', וא"ת הא בפ"ר אליעז' משמ' דלתנא קמא, דקיימ' לן כוותיה, ילדה ואחר כך טבלה נימול לשמונה, ואמרי' התם דהא בהא תליא, דכל הנימול לשמונה נימול בשבת, אומ' אני דלא קיימ' לן דהא בהא תליא אלא בסברת המקשה, ועד כאן לא פליגי אלא נימול לחלל עליו את השבת, אבל לשמונה ודאי מהלינן, אלמ' אע"ג דנימול לשמונה אין מחללין עליו את השבת למאן דאמ' [יש מקנת כסף שנימול לשמונה] וכוותיה קיימ' לן. וטעמ' דמילתא דוביום דמיניה נפקא לן דמילה דוחה את השבת סמיך לוְט0מְא0ה שבעת ימי', דרשינ' כל שאמו טמאה לידה נימול בשבת וכל שאין אמו טמיאה לידה (אינה) [אינו] נימול בשבת, אבל השמיני דלא סמיך לוטמאה שבע' ימים לא דרשינן כל שהוא טמיא' לידה נימול לשמונה, אי נמי לא אתי סמוכין לאפוקי מקרא [בראשית י"ז] ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית, דהוקש יליד בית לבן שמונת ימים של דורות, ומסתמ' בילדה ואחר כך טבלה, דאי טבלה ואחר כך ילדה נפיק לן מאשה כי תזריע, הילכך למול בשבת דלא מפקי (סמוכין) מקרא דרשינן סמוכין, אבל למול בשמונה דמפקי מקרא לא דרשינן סמוכין. והחילוקין (אלא) [אלה] למדתי מספר ה"ר משה ב"ר מימון [פ"א מהלכ' מילה ה"י], שכתב כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת עבדים שהם נימולים לשמונה דוחה את השבת אם חל שמיני שלהם בשבת חוץ מילידי בית שלא טבלה אמו עד שילדה, שאע"פ שנימול לשמונה אינו דוחה את השבת עד כאן, והמבין יבין כי דבריו כלל ודברי פרט. ועל טעם ראשון שכתבתי, דהשמיני דלא סמיך לוטמאה שבעת ימים לא דרשי' כל שאמו טמיאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו וכו' אין להקשות מהא דאמרי' ביש נוחלין [ב"ב קכ"ו ע"ב], א"ר אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים מאי טעמ' והיה הבן הבכור לשניאה [דברים כ"א] עד שיהא בכור משעת הויא, רב נחמן אמ' אף אינו נעשה בן סורר ומורה וכו' אמימר אמ' אף אינו ממעט כו', רב שרביא אמ' אף אין אמו טמיא' לידה, רב שיזיבי אמ' אף אינו נימול לשמונה ואמ' קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול עד שיהא זכר משעת לידה, דהת' אין לפרש אינו נימול לשמונה אלא ליום אחד, אך פיר' אינו נימול לשמונה בשבת, כלומר אין לדחות שבת במילתו, אבל לשמונה נימול ולא ליום אחד. תדע דה"פ דאמ' הת' לימא תיהוי תיובתא דרב שיזיבי, תנא ספוקי מספק' ליה ולחומרא, פי' תנא דמס' נידה מספק' ליה אי דרשי' להאי וילדה זכר, שיהא זכר משעת לידה בין לעיניין טומאה בין לעיניין מילה ואזיל לחומר' ושמא לא דרשי' להאי וילדה זכר להם אלא לכדאמרינ' התם [נדה ל"א ע"א] אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ורב שיזיבי נמי לחומר' קאמ' דמילתן לא דחיא שבת, דדילמ' דרשי' עד שיהא זכר משעת לידה, ואם אית' דהא דאמ' רב שיזיבי אינו נימול לשמונה היינו אלא ליום אחד אכתי תיובת' לרב שיזיבי דהא לקולא נמי (כאמ') [קאמר] דנימול ליום אחד ולא לשמונה, אלא ודאי תנא מספק' ליה ואזיל הכא והכא לחומר' ונימול לשמונה ולא ליום אחד לחומר', ושמא לא דרשי' עד שיהא זכר משעת לידה, ואינו נימול בשבת, שמא דרשי'. והת' פריך אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנקבה ולנדה, פי' אי תנא מספק' ליה ליתני נמי לזכר ולנקבה קשיא, ומדלא קאמ' תיובת' כדקאמ' על רב שרביא אלא קשיא, לא נתבטלו דבריו, וכן פי' רשב"ם ז"ל תיובת' ממש אינה איכ' למימ' שחסר מן הבריית' ומצי למימ' תני לזכר ולנקבה ולנדה, וכן בערך תיובת' בשם הגאונים, דתיובת' הינו שנתבטלו דבריו, אבל קשיא לא נתבטלה דבריו, אלא שאז לא ידעו התירוץ, הילכ' הכא נמי אע"ג דעמד בקשיא לא נתבטל התירוץ, אלא ודאי תנא מספק' ליה ורב שיזיבי נמי מספק' ליה, הילכ' טומטום שנקרע ונמצא זכר נימול לשמונה ולא ליום אחד ואינו נימול בשבת, וכן ילדה ואחר כך טבלה נימול לשמונה ואינו נימול בשבת, האי מטעמי' והאי מטעמי', כאשר כתבתי. או נימ' טעמ' דילדה ואחר כך טבלה דנימול לשמונה ואינו נימול בשבת נמי משום דמספק' לן, אי דרשינ' כל שאמו טמיאה לידה וכו'. הכי נמי הא דאמ' בפ' ר' אליע' [שבת שם] על יוצא דופן עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לשמונה מהלינן, דמשמ' דאע"ג דנימול לח' אינו נימול בשבת, אומ' אני דמספק' ליה אי דרשי' כל שאמו טמיאה לידה, אך לשון רשב"ם ז"ל שכתו' ביש נוחלין מוכיח, שבמקום שאין דרשה אחרת אז דרשי', וזה לשונו, תנא ספוקי מספק' ליה אי דרשי' האי וילדה זכר להכי דליהוי זכר משעת לידה בין לגבי טמיאה בין לגבי מילה ואזיל לחומרא ליתן עליו חומר' דזכר, ושמא לא דרשי' האי וילדה זכר להכי אלא לכי דרשי' בנדה אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, ורב שיזיבי נמי לחומרא קאמ', דלא דחי' מילתו שבת דילמ' דרשי' וכו'. והמבין יבין, דאי לאו דרשא דאשה מזרעת תחילה הוה דרשי' עד שיהא זכר משעת לידה ולענין כל שאמו טמאה לידה ליכא דרשא אחרת.
<h2>דף עא.</h2>
הפליא חסדיו שם המפורש לַעֲלם, [לשון הפייט]. פי' שלא יענשו בו כי קדוש הוא עד מאד והוא נקרא שם תפארתו, שנ' [דהי"א כ"ט] ומהללים לשם תפארתך, תפארת"ך, בגימ' בן ארבע"ה אותיו"ת. והיינו דאמ' בפ' עשר' יוחסין שחכמים לא היו מוסרין אותו לתלמידיה' אלא פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמים בשב', ואמ' רב נחמ' בר יצח' מסתבר' כמאן דאמ' פעם אחת בשבוע, דכת' [שמות ג'] זה שמי לעולם, לעלם כת'. רבא סבר למדרשא בפירקין, א"ל ההוא סבא לעלם כת'. וכשהיה כהן גדול מזכיר את השם בפירושו היו העם העומדים בעזרה כורעים ונופלים על פניהם, אע"פ שאין זה כת' בשום מקום כן קבלה היתה בידם.
